מסכת ברכות מקשין העולם וביחוד שמעתי קושיא זו מפי אורח חריף מו"ה אייזיק מבריסק ושוב שנית מן התו' המופלא מו' שואל בר"מ מו"ב. על דברי הרא"ש פ"ק דהנ"ל הלכה א'. שכתב לסתור ראיית ר"ת מרב דצלי של שבת בע"ש בלשון זה. ומרב אינו ראי' דלמא כר' יהושע בן לוי ס"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ושמא הי' קורא אחר צאת הכוכבים. והקשו דא"כ איך אזלא הסוגי' דף כ"ז אדרב מדרב הונא ורבנן לא מצלו עד אורתא ש"מ דאין הלכה כר"י. מה הראי' דלמא אינהו כר' יוחנן ס"ל דבעי מסמך גאולה לתפלה ולהכי לא צלו עד אורתא מפני הקריאת שמע ולעולם נמי כר"י ס"ל. ויש ליישב דהא בל"ז צ"ע דבפ' תפלת השחר הלכה וי"ו כתב הרא"ש ולאחר יציאת הכוכבים הי' קורא ק"ש בעונתה ואע"פ שלא הי' סומך גאולה לתפלה כיון שהי' מכוין למצוה להוסיף מחול על הקדש לא חייש לסמיכה. ולפי דבריו סותרים זא"ז. דלדבריו בפרק תפלת השחר לא היה צריך לדבריו שבפ"ק דרב כריב"ל ס"ל. א"ו דהכי נמי בפ"ק. אך כוונתו דודאי לא ר"ל דרב כריב"ל לגמרי סובר כוותי' דא"כ מאי אירי' דצלו בשבת מבע"י בתר פלג המנחה. אפילו בחול נמי. א"ו ר"ל דאך בשבת מפני המצוה דהוספה כריב"ל ס"ל דלא ליחוש למסמך משא"כ בחול וסבר נמי כר' יוחנן. וא"כ מסתבר לתלמודא דבסברא זו ליכא מאן דפליג על רב דודאי מעלת הוספה עדיף מסמיכות וכו'. ושפיר קאמר אדרבה וכו'. וק"ל: דף כ' ע"ב בעל קרי מהרהר פרש"י ק"ש בלבו ואינו מברך אפילו בהרהור עיין בהר"ן מביא בשם הירושלמי פי' בהיפוך דהיינו הק"ש מברך בפיו ומהרהר קאי על הברכות והוכיח מהסוגיא דהכא דפרש"י עיקר. וכן מוכח בדף כ"ב במה דס"ד לשנויי אליבא דר"י לא תימא מברך אלא מהרהר. ולפי' הירושלמי במה פליגי. ואולם לפרש"י מה דנאמר שם בהברייתא בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' ואוכל וכו' אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו ע"כ דההוא אבל הוא פרושא דרישא מה שאמרתי קורא ק"ש לא בהוצאת שפתיו אמרתי אלא בהרהור. דאלו כדמשמע לפ"ר דקאי על הברכות שאמר ואינו מברך אבל מהרהר הברכות קשה א"כ מתני' מני לא ר"מ ולא ר"י ובפרט דסתם מתני' ר"מ. ולפי' הירושלמי אף דלשיטתו הפי' בדברי ר"מ נראה פשוט דקאי על הברכות מ"מ כי דייקינן. כוותי' דפרש"י דייקי'. דאל"כ ואינו מוציא בשפתיו למותר אחרי שכבר אמרו ואינו מברך לפני'. וק"ל. דע דקצת צ"ע לדעת רבינא דהרהור כדבור דמי אלא דבהרהור אין איסור מדלא אשכחן בסיני. א"כ למה לא יהרהר אף הברכות. וכן הקשה המופלא ידידי מו' שמואל נ"י וע"כ לדחוק דמ"מ קצת איסור בגוי' מדרבנן אלא שבק"ש דאורייתא לא העמידו דבריהם. וק"ל: דף כ"ג ת"ר היה מהלך חוץ לעיר והריח וכו'. ר"י אומר וכו'. אטו כלהו לכשפים מקטרן הו"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אשתכח רובא דלאו לריחא עביד לא מברך וקשה לי למה לי להמציא מיעוט לגמר ת"ל דהוי מיעוט כותים. שהרי ר"י לא אמר אלא רוב ישראל. וכיון דמן רוב ישראל נמי מיעוט מקטרן הוי להו רובא שלא לברך דהיינו מיעוט דכותים ומיעוט דמקטרן. ואין לומר משום דבאמת בכ"מ משמע דתרי מיעוטא אינו נחשב אלא מחצה על מחצה. ולעיל מזה מסיק דמחצה על מחצה מברך הן אמת דזה גופא קשיא לי למה מברך במחצה על מחצה הא בפ"ב דמכשירין מבואר דבכל ענינים ואפילו בדרבנן תמיד מחצה על מחצה דינו כרוב לחומרא ולמה לא נחוש הכא לברכה לבטלה ונידן מחצה ע"מ כרוב דלא ליברך וצ"ע]. ולהכי מוכרח הכא להמציא מיעוט דלגמר. כי היכי דליהוי ב' מיעוטי בלא המיעוט דכותי' דאז ג' מיעוטי ודאי הוי רוב ולהכי אינו מברך. דהלשון אשתכח רובא דלאו לריחא עביד משמע דאף ע"י ב' מיעוטי דלאו לריח נעשה רוב בלא המיעוט דכותים שהרי המיעוט דכותי' לריח עביד אלא משום דמסיבתם לע"ג הוא דאין מברכין [ובאמת גם זה צ"ע למה יחשב תרי מיעוטי לרוב לא למחצה ע"מ] ואולי יש לומר דתרי מיעוטי שאינם מסוג אחד כגון מיעוט כותים דטעם דלא ליברך משום דמסיבתם לע"ג. וטעם מיעוט מכשפין משום דלא נעשה להריח. אינם ראוים לצרף. ועיין נמי מס' יבמות דף קי"ט ע"ב ד"ה אלא וצ"ע כי אפשר דממעוט נכרי' נמי חשוב נגד רוב ואין ראוי לצרף: דף כו ע"א איבעי' להו טעה וכו' דת"ש דאמר וכו' ע"כ לומר דבעל האיבעי' זה עם הפשטן מדר"י לא ידעו מן הברייתא דמיד ע"ב ת"ר טעה וכו' דאל"כ למה לא פשט מן הברייתא ועכ"ז א"י למה לא קאמר הסוגי' תניא נמי הכי: דף כ"ח ע"א ת"ר היה לפניו ב' תפלות וכו' מתפלל. עיין פרש"י דיהיב טעמא שאינו צורך כלל. והטעם בגמ' מבואר משום תדיר. וגם הסוגיא דזבחים דף צ"א מוכחת דלא כטעמיה. דלדבריו ל"ק שם מידי. וזה צריך לי עיון. וק"ל: דף ל"ט ע"א תוס' ד"ה נתן. ונראה וכו'. אין רצונם להוכיח פירושם. דזה בודאי בלא זה נשמע דאיירי בברכה לפניו ממחלוקותם. אלא ר"ל לבאר דהרשו' לא הי' אלא על הברכה לפניו ולא אתרווייהו ואף על הברכה באחרונה שהרי אין מזמנין על הפירות. ואזלו בשיטתם בדף מ"ה ד"ה אם רצו דבברכה אחרונה מצוה לחלק. ולהכי כתבו דהכא אף שהי' שלשה עם בר קפרא. מ"מ אין זימון לפירות ובברכה אחרונה מצוה לחלק. אע"כ לא כיבד אלא בברכה ראשונה. משא"כ לתירוץ השני שם לחלק בין בה"מ דאורייתא פשיטא דהכא הי' אפשר דקאי אף על ברכה אחרונה ולצאת בברכתו. וק"ל. ומה שכתבו ומיירי בהסיבו. אפשר דהתוס' רוצים לבאר ההוא עובדא אף לאיכא דאמרי שבדף מ"ג דלר' יוחנן דקאמר אפילו יין מהני בי' היסבה. לאו דווקא אלא דלכל דברי' מהני הסיבה ועיין שם בהרשב"א. דאלו ללישנא. קמא שם פשיטא דלכל שאר דברים לא בעי הסיבה. ואפשר דמה שכתבו ומיירי בהסיבו לאו דווקא אלא ר"ל [ופי' זה מוכרח שהרי כתבו שאין אנו רגילין להסיב אלא על הפת. וכבר מבואר בתוס' גופייהו ובכל הפוסקים דאף בפת אין לנו הסיבה אלא דישיבה דידן חשוב כהסיבה לדידהו. א"ו כדפירשתי. ועיין ב"י סי' רי"ג שהאריך בתוס'] קביעות. שכן מבוארת דעתם ר"פ כל הבשר דאף דבשאר דברים לא בעי הסיבו. רביעית מיהו בעי. וכן הביא הב"י בשמם. ונראה שהוציאו הכי או מן המנהג כמו שכתבו בפ' הנ"ל. וגם מן הטעם שנתנו בדף מ"ה הנ"ל לחלק בין ברכה ראשונה לאחרונה שהוא משום שיושבים יחד לאכול וכו' דהיינו ע"י קביעות. אבל שלא בקביעות מצוה לחלק כמו בברכה אחרונה. (ודברי' בזה מגומגמים): דף ל"ט ע"ב אתמר פתיתין וכו'. ע"ש ברש"י ובתוס' והנה התוס' העתיקו פרש"י בד"ה מברך בלשון זה ור' יוחנן סובר על השלימי' אפילו אם הפתיתים גדולים טפי. ולהכי תמהו עליו דסברתו הפוכה. ואף שאין זה מלשון רש"י. עכ"ז הוא מוכרח ממה דמפרש וירא שמים יוצא ידי שניהם שקאי על פלוגתת ר"ה ור"י. ודוק. ואולם דלפי' רש"י יש מחלוקת בין ר"ה ור"י לגבי פתיתין גדולים משלימים